יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

גיליון שני- "מסע עלייה" ו"החלוץ"






דבר המערכת
שלום חברים וחברות,

השבועות האחרונים סחפו אותנו שוב לעבר מבצע צבאי. רקטות בדרום ובמרכז, לחימה קרקעית בעזה, והקרבנות האיומים באמת שגובה המלחמה- בני אדם הרוגים ופצועים. בתוך כל הטירוף הזה, גם השנאה והפילוג בעם הולכים וגוברים. קריאות גזעניות, לאומניות ואלימות מציפות את הרשת, ונדמה שאין לאן לברוח או עם מי לדבר.
עם זאת, גם בימים קשים אלה, יש עוד תקווה, חייבת להיות עוד תקווה. היא נמצאת, בין היתר, בקבוצה של בוגרי התנועה שלנו שנמצאים כבר שבוע שני בדרום, עוברים ממקלט למקלט עם סדנאות והצגות על מנת לחזק את התושבים, ובעיקר את הילדים; ובקבוצות אחרות מרחבי הארץ שמנסות לעזור לאנשים, לעזור לעצמנו, להתמודד עם המציאות.
בינתיים, אורח החיים הרגיל נמשך, גם אם בהיסוס, בין המטחים והאזעקות, ואנחנו עדיין עסוקים בהדרכה, בבניית והכנת בתי היוצרים שלנו לשנה הבאה, ובקורסי ההדרכה הנפלאים של התנועה שלנו- "מסע עלייה" ו"החלוץ".

וגם בימים אלו- "קול יוצר" מחפש אתכם! המשיכו לכתוב לנו, לקרוא ולהגיב.










אי אפשר לעצור אותך / חן יעיש
כמו ליפול מעולם אחר, מן גן עדן שחבוי בקרקע נושמת חזרה אל המציאות הכואבת. כמו בבעיטה מחלום נכון, בו הכל ידוע, הכל מובן, אל שגרה הנגועה בנקודות אפורות שממלאות את חיינו. אנשים, הבטוחים שהם מחוברים למציאות, מחוברים לאייפון, לטלוויזיה, מחוברים למקומות הכי נחשבים, לאנשים הנכונים, לעבודות הכי נחשבות. אך בעצם הם מנותקים באופן מוחלט מהמציאות, הם אולי מחוברים לעצמם אך לא לסובבים אותם, הם אינם מחוברים למכלול שמקיף אותם, אותנו, כל אחד ואחד במדינה שלנו. זה לא מרוע וזה לא מאטימות, זה חלק מחוסר מודעות, חלק משגרה שקוברת אותם בתוכה ומונעת מהם קצה אור אל המציאות הנושכת שבחוץ... אך במבט לאחור גן העדן החבוי בקרקע נושמת העניק לך נקודת מוצא. אתה מעכל שקיים עולם בו אתה יכול לראות את האושר שלך, את העתיד שלך ושל כולנו, עולם בו יש מודעות, מוסריות, יש הנהגה, המשך ועשייה... עולם שאתה לומד להכיר בלי הפסקה, עולם אליו אתה נמשך כמו אריה אחרי טרף, עולם שהוא המטרה, מטרה גדולה, מטרה שתפוך את החלום למציאות, מציאות הפוכה מציאות בה הכלל רואה את המכלול, מציאות כמו החלום ההוא שבו הכל נכון, ידוע ומובן. חלום בו יש מציאות מהפכנית... תרבות חדשה. ואתה, כל המטרה שלך, היא להגשים אותה בכל דרך אפשרית, רצון עז שבא מהבטן, בא בכל הכוח, בא עם ציפיות מכוונות ויעדים. אי אפשר לעצור אותך.
















מסע עלייה / מיכל דוקמן



כשביקשו ממני לפני שבועיים לכתוב על המסע, הייתי בטוחה שאני אחזור עם תובנות מטורפות וכלים שרוכשים בכל סמינר הדרכה אחר. היו לי ציפיות מטורפות מהמסע וממה שהולך לקרות בו. אנשים שעברו את המסע בירושלים סיפרו לי על השבוע החווייתי שהם עברו וזה מילא אותי בציפיות. כשהודיעו לי שהמסע עובר לפרדס חנה, אפשר לומר שדיי התאכזבתי מהבשורה אבל החלטתי להתעלם מהאכזבה, וביום ראשון הקודם יצאתי מחיפה לעבר פרדס חנה. אחרי שהגענו התברר לי שהופרדתי מרוב האנשים שאני מכירה, מה שדי איכזב אותי. אני לא אשקר כי גם במסע היו קשיים - ההתמודדות עם הקבוצה והתנהלות השיחות היו קצת זרות לי וזה הכעיס אותי כחניכה שבאה ליהנות ולהפיק כמה שיותר מהמסע המדובר. אבל כשאני מסתכלת על זה היום אפשר לומר שאני שמחה שחוויתי סוג כזה של היכרות, עם אנשים שכנראה שלא הייתי יושבת איתם לשיחה רצינית ביום יום. למרות שזה קצת הרס לי את המסע והרגשתי שהקבוצה מזלזלת, התפתחו לפעמים דיונים שנגעו בכולנו וזה הפך את המסע ליותר חווייתי.

התוכן של המסע לא יבש מידי, לא ישבנו ולמדנו איך להדריך. במסע התעסקנו בעיקר בסיפור "מישהו לרוץ איתו", דרכו דיברנו על מצב הנוער, אומנות, ניצול ועל דברים נוספים. לאחר מכן התחלקנו לפי אומנויות. בקבוצת התאטרון דיברנו על ההבדל בין מדריך ובמאי והעלנו קטע שקשור לנושא. אני חושבת שהמסע נתן לי את האפשרות לעצב בעצמי את המדריכה שאני אהיה, בלי להנחות אותי בצורה הברורה והמקובלת. הבחירה בידי ובידי כל אותם האנשים שעברו את המסע הזה איתי, וכל אחד מאיתנו ייקח את מה שעבר עלינו למקום שלו.
לסיכום, עם כל הקשיים שהיו בחמשת הימים של המסע, יצאתי עם הרבה מאוד חומר למחשבה, חוויות
ואנשים מיוחדים שהכרתי.




בין החלוץ לתשעה באב / בלה ועלינה

שלום חברים וחברות,
בשבוע שעבר (27-31.7.14) יצאנו, שכבות י'-י"ב לקורסי הדרכה בתנועה. אנחנו זכינו להשתתף ב"חלוץ", שבוע מטורף של לימוד, מפגש ויצירה משותפת. בכתבה הזו אנחנו רוצות להעלות כמה מחשבות שעלו בנו במהלך המסע ובתוכו-הסיור במוזיאון הרצל, מחשבות שעוסקות בעיקר בקשר שלנו ליהדות, לעם ולארץ שלנו.
מוזיאון הרצל הוא מוזיאון תנועתי נודד שעוסק בראשית הרעיון הציוני. המוזיאון מציג את הקשיים והדילמות שעמדו בפני הקהילה היהודית באותה התקופה (סוף המאה ה-19) ואת הצורך בפתרון חדש לבעיות אלו.
במוזיאון צפינו במיצגים שממחישים את הניתוק מהיהדות. ניתוק זה, הוביל את היהודים לחוות קשיים ודילמות חדשים - דילמות שאחר כך אנחנו, חניכי התנועה, התמודדנו איתן דרך סצנות שהכנו.
דוגמה לאחת הסצנות שהוצגו היא נער יהודי, שרוצה להיות כמו חבריו הלא-יהודים. הוא הולך לפעולות של הצופים ביום שבת. הוא יודע שההורים שלו לא יהיו מרוצים מזה, כי הם רוצים לשמור על צביון יהודי לצד חיים מודרניים. כעת הוא מתכוון לספר להם על כך, ולראות איך הם יגיבו.
סצנות יומיומיות אלו אפשרו לנו לראות ש"הבעיה היהודית" היא בעיה כללית שאפיינה משפחות רבות באותה תקופה. הרצל, ואיתו הוגי דעות נוספים בציונות, השכילו להבין כי יש צורך בפתרון חדש לבעיית היהודים - לחזור לארץ ישראל.
וכעת אנחנו כאן. אבל האם זה מספיק?
כשאנחנו מדברים על שיבה לארץ, אנחנו צריכים להתייחס למקור הקדום ביותר שלנו - ספר בראשית, פרשת לך-לך: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
אלוהים מצווה את אברהם לצאת מן הארץ והמולדת שהוא נמצא בא - לצאת מן הגלות, וללכת לארץ ישראל.
ככל שחולפות השנים, אנחנו מגיעים לארץ, ויוצאים ממנה. מגיעים שוב, יוצאים שוב, וחוזר חלילה.
כעת אנחנו נמצאים בארץ שלנו, ויש לנו את ההוכחה הכי מוחשית לכך, אנחנו נלחמים עליה ברגעים אלה ממש.
למרות ההוכחה המספקת הזו, ולא משנה איזה עוד הוכחה תביאו לי, אני אעז ואומר: אנחנו עדיין בגלות. עוד לא עלינו לארץ. הנשמה שלנו עוד לא עלתה לארץ.
אני חשה כי היא לא עלתה לארץ מהסיבה שרובנו לא מתמצאים בתרבות שלנו. מילים כמו "בין המצרים", "פסח שני" ו"חודש אדר ב' " זרות לנו. התרבות היהודית הפכה להיות תרבותם של אנשים דתיים בלבד.
כחילונית, אני מרגישה שאני לא מכירה בכלל את התרבות והמסורת של העם שלי. ומה כבר למדתי עליהם? כמה טקסים בבית הספר היסודי? שיעור מורשת שהציג תמיד את אותם הדברים מכיתה א' ועד כיתה ט'? אני מבינה את הקושי שלנו עם היהדות. אבל אני לא רוצה לשכנע אותנו להאמין ביהדות, אני רק רוצה שנכיר אותה. אני רוצה שנכיר את התרבויות והמסורות מהן צמחנו. כתנועה שעוסקת בתרבות, עלינו לא רק לחדש וליצור תרבות חדשה, אלא גם לנסות להבין את התרבות הקיימת בישראל ולהתייחס אליה. ולתרבות הישראלית יש שורשים. יש לה שורשים ביהדות (וגם כמה בדתות אחרות), ויש לה שורשים בארצות המוצא שלנו, יש שורשים עתיקים יותר, וגם כמה חדשים. עץ מורכב, התרבות הישראלית.
השבוע חל תשעה באב, יום זכרון לחורבן ולגלות. מהזכרון הכואב הזה של החורבן. אנחנו מבקשות לצמוח מחדש. ללמוד קצת, להכיר את התרבות שלנו בצורה מורכבת יותר, ובעיקר- ליצור ביחד.



האיבה / יובל

השקט נדם, המילים נעלמו, אותו הרגע הפך לארוך מתמיד. שניה ארוכה חלפה והשקט החל מגביר קולו: שקט צורם, שקט רועש, ואף אחד לא פוצה פיו. פתאום נשמעה צווחה שקטה שהעמידה את כולם... אף אחד לא ידע את האמת עליה, היא הייתה נסתרת מן העין אבל תמיד נוכחת. הפעם היה נראה כאילו אומרת היא לא עוד, כאילו רוצה לפרוץ את מעטה הגולם אשר הצפין אותה, לשבור מוסכמות ולהיות היא. קמה מן הכיסא קרבה אלינו, הביטה בנו בזוג עיניים נוצצות, שולחת יד רועדת ומאשימה לעברנו, לא אומרת מילה. השקט שב ואיתו קולות קטנים של גיחוכים... לא ידענו אם, לא ידעתי על מה חשבה, אבל מאז לא ראיתי את אותה נערה...




יושב
עם עצמי וחושב
עליי
על השאר
על חברה, על מוסר
ועל הקרע בפנים.

יושבים

כקבוצה וחושבים
עלינו
על יחסים ומשבר
על עבודת היוצר
ועל מהי קבוצה בשבילנו.

יושבים
כשכבה וחושבים
מי אנחנו
ומהי הדרך
ואיך נסללה
ומדוע.

יושבים
כתנועה וחושבים
למה דווקא אנחנו
נבחרנו מכל החברה
והחלטנו שאנו
יושבים
כתנועה וחושבים.





"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.

זו הבמה שלכם!
כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.

אז למה אתם מחכים?








כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com


עורכים: ליאור ויינר, עלינה גולדין, בלה ליטבק.
קרדיט צילום: בילו קורל, הילה מיכאלי, עלינה גולדין



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה