יום ראשון, 29 במרץ 2015

גיליון מרץ 2015







דבר המערכת

שלום חברות וחברים,

החודש עסקנו בהרבה נושאים משמעותיים מכל תחומי החיים שלנו. חגגנו את פורים, מיד אחריו את יום האישה, וקינחנו ביום החג לדמוקרטיה - הבחירות. אפשר לעסוק בנושאים אילו באופנים רבים, ומצאנו את עצמנו בוחנות אירועים אלה בתנועה, בחיים מחוצה לה, ובאומנות. בגיליון זה, אשר מכיל נושאים רבים, בחרנו לשים דגש מיוחד על פמיניזם ושוויון. נושא זה מכניס תחת כנפיו את הפוליטיקה, בה אין שוויון מגדרי, את הזכות של נשים לבחור ולהיבחר, והשינוי שהובילה התנועה הפמיניסטית, אז ובימינו.

אנו חוגגות בחודש זה חג נוסף מלבד פורים, אשר נחל הצלחה מסחררת בפעילויות בבתי היוצרים, העדלאידות  ומפעלים נוספים, אנו חוגגים גם את חג הפסח - ובשמו השני, חג החירות. גם פה הפמיניזם לא פוסח על הנושא, ואף קשור קשר הדוק - החופש אשר ישחרר את המין הנשי מהדיכוי מעסיק אותנו רבות ובחרנו להתייחס אליו בעזרת אומנות, מפעלים מדהימים בבתי היוצרים כמו יום הנערה ועוד. אנו קוראות לכן להצטרף אלינו לשאיפה לחירות, לחגוג את חג הפסח ולהמשיך להתעדכן בנעשה בתנועת הנוער. 


צור ניצור!


נ.ב. כפי ששמתן לב, זו לא עוד מהדורה רגילה. לכבוד יום האישה החל ב-8.3 החלטנו להפוך את גיליון מרץ לגיליון שאחד העיסוקים המרכזיים בו הוא פמיניזם. מי תתן וזוהי תישאר מסורת להמשך הדרך לחודש מרץ "פמינסטי מנצנץ"!



עדלאידע בנתניה / מאיה לוי


אני חדשה בתנועה, וכמוני גם שאר גרעין נתניה מורכב כמעט כולו מחברים חדשים בתנועה. בפורים האחרון החלטנו, חברי שכבת י"ב, שמורכבת בחלקה הלא מבוטל מחברים חדשים, לעשות מעשה ולקחת סוף-סוף חלק פעיל בתנועה - להרים מיצגים בעדלאידות התנועתיות.

העדלאידע שאני הייתי בה, בנתניה, היתה בנושא אליס בארץ הפלאות, והשתרעה לאורך הרחוב הראשי עד הים. ארגנו אותה חברי תנועה בוגרים ונהנו ממנה תושבי העיר נתניה, כשהם מחופשים וססגוניים. כל הדמויות המוכרות מהסיפור היו שם – מלכת הלבבות, הזחל, הכובען המטורף, הארנביב והארנב הלבן, המון קלפים, וכמובן - אליס בהמוניהן (ואחת שאכלה את העוגה הלא נכונה והפכה לענקית).

כמו שאמרתי, שכבת י"ב לקחה על עצמם חלק פעיל בארגון העדלאידע והרימה מיצגים בעדלאידות בערים השונות. המיצג שעשינו היה מסיבת התה של הכובען המטורף – הסתובבנו לנו עם שולחן מאולתר כשאנחנו מחופשים לדמויות מהסיפור והצענו תה לעוברים ושבים. גרעין אחר לקח על עצמו להיות הקלפים, חיל המשמר של המלכה האדומה, והתרוצצו הלוך ושוב וצבעו הכל באדום.
בהתחלה היה קשה לי להאמין שהתנועה ארגנה את העדלאידע, כי היו שם כל כך הרבה אנשים מכל הגילאים: ילדים, בני ובנות נוער ומבוגרים,  כולם יצאו לחגוג את פורים. אבל אז הבנתי – ויחד עם ההבנה הזאת הגיעה גם ההבנה שאני, הציניקנית חסרת התקנה, שותפה בארגון העדלאידע והשמחה שהיתה שם. והאמת? זה היה די מגניב. אני בספק אם מישהו מהמארגנים או מהמשתתפים לא נהנה. בעדלאידע הזאת, כמיטב מסורת חודש אדר – הרבינו בשמחה.




הפנינג פורים בית יוצרים נהריה / מארה יעבץ

ההכנות להפנינג החלו בתכנון הדוכנים בקבוצת י"ב נהריה. תכננו את הדוכנים, את הפעילויות שיעשו בהם, ואת סיפור המסגרת. לכל דוכן היה סיפור מסגרת משלו – מבצע סבתא חושך במתקני השעשועים, משתה פורים עם אליס בארץ הפלאות, פינת היצירה של מסע בין כוכבים – התחלקנו לקבוצות לפי דוכנים והתחלנו לעבוד על תפאורה, תלבושות, ומשחקים.

יום לפני ההפנינג עצמו הגענו בשעות ערב לסיים את ההכנות לדוכנים, הכנו את התלבושות בעצמנו וסיימנו לבנות את התפאורה והשלטים בעזרת הש"שים וקבוצת י'-י"א. נשארנו לישון בבית היוצרים אנוכי וחברת קבוצה נוספת מי"ב, המדריך שלנו, קבוצת י'-י"א והמדריכים שלהם מגרעין נהריה. שארית הלילה הוקדשה להיכרות בין השכבות. המגע בינינו, קבוצת י"ב, לבין שארית הפעילות בבית היוצרים בנהריה היה מוגבלת עד אירוע זה, וההכנות יחד היו חלק מהתהליך שלנו להשתלב בפעילות היום-יומית של התנועה ולחוות בעצמנו את תנועת הנוער – רצינו לקחת בה חלק.

בבוקר שלמחרת קמנו להקמת ההפנינג עצמו - הרכבנו את התפאורה בגן השעשועים, התלבשנו והתאפרנו. קבוצת י"ב וקבוצת י'-י"א היו אלה ששיחקו במסגרת הדוכנים, למדנו את הדמויות שלנו יחד.

פינת היצירה של קבוצת י'-י"א הייתה בנושא החלל – הם יצרו עם החניכים תחפושות חייזרים, וחללית ענקית ליוותה את היצירה כתפאורה. בשיתוף עם י'-י"א בניתי משתה פורים בדמויות מאליס בארץ הפלאות. החניכים עברו תחנות בישיבה לשולחן המשתה, ואליס, הארנב והכובען המטורף (אנוכי) ליווינו אותם. מתקן השעשועים הפך לדוכן ההרפתקאות של מבצע סבתא – הם נכנסו למתקן המשחקים החשוך לגמרי בחיפוש אחר הפטרייה הקסומה שנצצה גם בחושך, כדי לעזור לסבתא לצאת מן המתקן. 

בהמשך הרחבה נבנתה במה עליה הופיעו קבוצות י'-י"א בהרכב מוזיקלי, קבוצת ד'-ה'-ו' עלתה בכמה ריקודים שבנתה, וקבוצת נוער עתיד, עימה עובדת התנועה, עלתה בהרכב מוזיקלי עם בוגרי תנועה שליוו את שירתם בנגינה. 

ההפנינג קרה בשכונת רגום, השכונה בה פועלת התנועה, והייתה פתוחה לכלל השכונה. להפנינג הגיעו אנשים מכל הגילאים: הורים, סבים, אנשי השכונה, ילדיהם, חניכים משכונת נהריה הירוקה (גם בה פועלת התנועה) וחניכים משכונת רגום.

הנוכחות של תושבי השכונה, ואחוז גדול מהם, הייתה מדהימה. ההפנינג משך את כל הקהילה היושבת שם להשתתף, לצפות במופע הכישרונות, ולחגוג יחד אתנו את חג הפורים. 


פמיניזם ובחירות / מאיה לוי
בשבועות האחרונים קרו שני אירועים חשובים מאין כמוהם: האירוע הראשון הוא יום האישה הבינלאומי, שחל ב8.3 לציון המאבק הפמיניסטי והעלאת מודעות לתחומים שונים בו. האירוע השני הוא כמובן יום הבחירות שחל השנה ב17.3. רוב רובן של האזרחיות בישראל הלכו להצביע, ורבות מבנות גילי עשו זאת בפעם הראשונה בחייהן. בדרך כלל אנחנו מדברות ומדברים על האירועים האלה בנפרד – אני בחרתי לכתוב עליהם ביחד.
היום הזכות לבחור ולהיבחר נתפשת בעינינו, הנשים, כמובנת מאליה – אבל רק ב1918 נשות בריטניה זכו להצביע לראשונה, ובאותה שנה גם נבחרה האישה הראשונה לפרלמנט הבריטי. זה קרה בזכות הפמיניסטיות הראשונות (שאז קראו לעצמן סופרג'יסטיות), שפעלו בעיקר בבריטניה ובארצות הברית; הן נאבקו בכל האמצעים שהיו ברשותן וסיכנו את חייהן בשביל הזכות הפעוטה הזאת, שהיום אנחנו תופשות כמובנת מאליה.
מאז המאבק הסופרג'יסטי עברנו כברת דרך משמעותית, כנשים וכחברה בכלל, לעבר חברה צודקת יותר. אבל המאבק לזכות לבחור ולהיבחר, ושאר המאבקים שנוצחו במאה העשרים היו מעטים מני מאבקים רבים נגד עוולות העולם – ויש לנו עוד הרבה מה לעשות בנושא.
בניגוד לאמונה הרווחת, נשים לא הגיעו לשוויון זכויות מלא (ואפילו לא קרוב לשם) ברגע שהן קיבלו זכות הצבעה: הן עדיין מיעוט בבתי הפרלמנט ברחבי העולם, ובכנסת שנבחרה זה עתה הן עדיין מהוות פחות מרבע – למרות שנשים מהוות יותר מחצי מאוכלוסיית העולם; חברות כנסת הן אלה שסופגות את כל האש בעתות מלחמה למרות שהגברים במפלגה בה הן חברות עושים דברים גרועים הרבה יותר; אלפי נשים עדיין מוטרדות, נאנסות ונרצחות בכל שנה רק בגלל היותן נשים, ואלה שנחלצות ממערכות היחסים האלימות והנצלניות בהן היו עוברות גיהינום כשהן חושפות את סיפורן; נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים באותה עבודה; כל כך הרבה נערות ונשים הורסות את עצמן בגלל תעשיית היופי והסטנדרטים הבלתי אפשריים שהיא מציבה; תלמידות באפריקה ואסיה נמצאות בסכנת חיים רק בגלל שהן הולכות לבית הספר – וכל זה רק על קצה המזלג.
השוביניזם עדיין חי, ומי שחושב שאפשר לסגור את הבסטה כי נשים קיבלו זכות הצבעה ויצאו מהמטבח – שיחשוב שוב.





יום הנערה / עלינה גולדין

ב14 בינואר 2015 שבתו תלמידי בתי הספר במחאה על הטיולים השנתיים. זה היה בדיוק יום אחרי יומולדת 18 שלי, וניצלתי את חופשת השביתה לטיול עם הכלבה שלי בשדות. ממכונית חולפת צעקו לי "את זונהההה" ומיהרו לדרכם. מזל טוב, אמרתי לעצמי, ההטרדה הראשונה שלך בתור בגירה.
כמה שעות לאחר מכן נסעתי לפגישה הראשונה של צוות תכנון ערב הנערה בעפולה. לא ידעתי למה לצפות מהמפגש הזה בין רכזות ומחנכות מעיריית עפולה לבין נערות מתנועות הנוער בעיר. מה יכול לצמוח משיתוף הפעולה הזה? מה אנחנו מחליטות לעשות ביחד?
לשמחתי הרבה גיליתי כבר במפגש הראשון שנשות ונערות הצוות חולקות חזון משותף לערב הנערה: הסכמנו על כך שמעבר לחגיגה חשוב גם לדבר על התכנים שנוגעים באמת בחייהן של בנות הנוער בישראל- משטור הגוף, מיתוס היופי, החיזור האלים והסולידריות שיכולה לצמוח בין נשים. ביחד בנינו ערב נערות פמיניסטי מרגש ובועט שהצליח לשלב בין עמדות לקים, שוקולדים ומתנות קטנות למערך תוכן רציני ומורכב שכלל הרצאה של אפרת מ"המקום הכי חם בגיהנום", מעגלי שיח שהודרכו על ידי צוות האירוע ומופע לנערות של "ליין בואנה", ליין הופעות לנשים ונערות פרי יצירתן של בוגרות תנועת תרבות.
רגעים לפני תחילת האירוע, נרגשת ועמוסה במתודות, הסתובבתי במתחם האירוע. חשבתי על כך שערב הנערות נראה בדיוק כמו ערב הנערות שרציתי שיהיה, ואיך ייתכן שנערות עפולה יגיעו לדבר כזה? למה שירצו את זה בכלל? המחשבות נקטעו במהירות, שכן האולם הלך והתמלא במאה נערות משכבות ט'-י"ב שהחלו להתיישב לקראת ההרצאה. על אף ההפרעות שהיו בהרצאה (ייתכן שהנערות קצת התקשו להבין לאיזה מין ערב הן הגיעו), היא עברה בשלום ונכנסנו למעגלי השיח. הוקצו לנו 15 דקות לכל אחד מהנושאים המרכזיים: משטור גוף, מיתוס היופי, חיזור אלים ואחיוּת (בשורוק. כמו סולידריוּת). 15 דקות רוויות במתודות ונספחים כדי לעסוק בנושאים שדורשים מערכים שלמים של פעולות כדי לגעת בהם. על אף קוצר הזמן ועודף המתודות, זו הייתה שעה משמעותית מאוד עבור המדריכות והחניכות כאחת. לנו כמדריכות הייתה עמדה ברורה אחת: "תאהבי את עצמך, תעשי מה שאת אוהבת, את בסדר", אותה הדגשנו בכל הסבבים בעודנו מתעקשות על שיח בין הנערות ומנסות לאתגר את התפיסה שלהן לגבי המציאות. רק לגעת טיפה במה שהמציאות הזו עושה לנו, במרדף אחרי היופי, באהבה, ביחסים בינינו, באיך שאנחנו תופסות את עצמנו. חלק מהנערות סיפרו שהן מרגישות שלמות יותר עם עצמן בעקבות מעגלי השיח. אני הבנתי שוב כמה חשוב לי להדריך.
את הערב חתמה ההופעה של "ליין בואנה" המהממות. במפגן מרהיב של נשיות חזקה ועוצמתית העלו החברות על הבמה את מה שבדר"כ אנחנו אומרות רק למראה במקלחת. הן העלו את הקשיים עם דימוי הגוף (והגוף עצמו), את התפיסה החברתית, את מעמד האשה, ובעיקר היוו מודל אחר לנשיות משוחררת, עצמתית שלא בא לה להיות אישה קטנה, והיא גם לא תהיה.
בסיום ההופעה קמו הנערות לרקוד, ומצאתי את עצמי רוקדת עם אחת הנערות מהיסודי שלי. נדמה לי שפעם, כשהייתי בכיתה ה' או אולי ו' היא קראה לי שמנה. היום אני רוקדת איתה, אחרי ערב שבניתי גם למענה ובו אמרתי לה שיש מקום לכל הנערות, ויכולים להיות יחסים אחרים בין נשים. שתינו עברנו הרבה מאז אותם ימים ביסודי, ואולי יום אחד, החוויות שיעצבו מפגשים לנערות לא יהיו קריאות הלעג ברחובות.
ערב הנערה 2015 נגמר, אבל המאבק הפמיניסטי רחוק מלהסתיים. גם אחרי הערב הזה אנחנו צריכות להמשיך  ולהיפגש ולשאול את עצמנו לגבי השותפויות שלנו, לגבי השיח שאנו רוצות להוביל, לגבי המציאות אליה אנחנו שואפות להגיע ובעיקר- ליצור אלטרנטיבה.
ניפגש בבתי היוצרות!

"היה היה פעם חלום, חלום של
נשים להפוך את העולם, ולחדש אותו
והחלום עדיין חי.
החלום חי עבור אלו שיהיו אחיות.

הוא חי עבור מי שזקוקה לאחות.
הוא חי עבור מי שהיה יהיה לה חלום."


(מתוך "האם היא אחותנו" של פאט פארקר. הקטע הוצג במסגרת ההופעה של "בואנה").





על המגדר / מארה יעבץ
כשאנחנו אומרים שהעולם מחולק לשניים, אנחנו לוקחים בידינו מכלול כל מה שלא ניתן לספור ולקלוט במוחנו, חלק שלם, ובידינו אנו חוצים אותו, שוברים לשני חצאים.
כאשר אנחנו אומרים שהעולם מחולק לשניים אנחנו שוברים כדי לפצל שלם, אנחנו פוערים קרע תהומי ומפריד. ובמקום לסדר, אנו מפזרים. במקום לקלוט, אנחנו מרחיקים. מהתודעה שלנו, מנגיעה להבין.
כשאנחנו אומרים שהעולם מתחלק לשניים אנחנו רק אומרים – רק.

שתי שפתינו נפערות לתהום חללי המפיק קול, עמוק באורכו עד לריאותנו. אנו שוברים את שלמות הפנים בבנייתם הטבעית – וכך גם המילים שבהן אנו משתמשים.



כשאנחנו אומרים – אנחנו יוצרים פער, תהום, חלל שבו מתאפשר למלא מה שמפיק השכל, כדי לשתף מציאות פרטית,שקורת רק בתוכנו, ועכשיו נוצרה באוויר שבחוץ, ולא רק בפנים.



כשאנחנו אומרים שהעולם מחולק לשנים אנחנו שוברים חלק שלם לשני חלקים – אנחנו יוצרים – כי דיברנו – אבל מה יצרנו?

רק שבירה. פער. קרע שאי אפשר לחבר.

כשאנחנו אומרים שהעולם מחולק לשנים אנחנו מחלקים אותו בקרע אלים, צורם.
זה לא רק דיבורים.
לא כמו שאנשים נותנים ערך לדיבורים – ערך ממועט, לא מספק, לא נלקחים בחשבון הפער והתהום והמציאות הפרטית שאנו חולקים. כשאנחנו מחלקים ויוצרים פער ב – כן, רק דיבורים, אנחנו לא יכולים לומר ישר אחר כך " אין מה לעשות".

כי עשינו.
כשאנחנו אומרים – אנחנו יוצרים.
לא בחרדת קדושה, לא בשיתוף אוהב, בכוונה ליצור משמעות.
לכן, כשנאמר, וניצור, אל לנו לשבור, לפעור את פינו כדי לפעור.
עלינו לדבר ביצירה מאחה ולא שוברת.
עלינו לשתף את המציאות הפרטית, כדיי ליצור מציאות אחרת.




אני לא פמיניסטית / עלינה



לא הייתי פמיניסטית
כשהצבעתי בבחירות,

התגייסתי,

התקבלתי לאוניברסיטה.


לא כשלמדתי בתיכון
לא כשהוטרדתי מינית.
הפעם הראשונה, העשירית.
הפסקתי לספור אותן.
כמו גם
את מספר הנשים בהרצאה,
בכלכלה, בממשלה.

לא ספרתי את ההערות,
המבטים, הנגיעות.
את הצלקות שנותרו
אחרי שהתנגשתי
בתקרות זכוכית.
את הלעג
כששברתי אותן.

ידעתי שאני יכולה
יכולה לעשות הכל
להיות יפה וזוהרת
ולא להיפגע
ולהיות הכי חכמה
והכי חרוצה
ולגדל ילדים לתפארת
ולהיות סגנית הנגידה.

חשבתי
שממרומי משרתי הבכירה
יראו בי אדם.

הצלחתי לעשות הכל
אבל הייתי אשה
ולפיכך-
חשודה.
חשודה בפמיניזם
בבכיינות, בפתיינות,
בניצול, בפטפטנות.

חשודה
באונס של עצמי
בכאב של אחיותיי
לא נותר לי
אלא להיות פמיניסטית.





הדשא של השכן

הכנס לשינוי חברתי

גם לכם יוצא לפגוש אנשים שרוצים לעשות שינוי ולא יודעים איך?


"כפעילה חברתית, נתקלתי לא פעם באמירה הנאמרת על ידי מי שאינם נמצאים בקהילות השינוי, ש-"שום דבר לא קרה מאז המחאה החברתית", שהמחאה כשלה, ששינוי יכול לקרות רק דרך הקלפי. זאת, כאשר בפועל קיימים אלפי יוזמות וקבוצות הפועלות לשינוי החברה, הכלכלה, החינוך ועוד, אנשים מן השורה שלקחו אחריות ויוזמה למצוא פתרונות לבעיות הקיימות."

הכנס לשינוי חברתי הוקם על ידי צוות פעילים שהבינו שהפעילות החברתית רחוקה מעיני הציבור, ויש להביאה ולהנגישה לקהל הרחב. הכנס מהווה במה ליוזמות ואג'נדות חברתיות מגוונות של אנשים מרחבי הארץ. כל אדם או קבוצה שמנסים ליזום שינוי חברתי מסוים, או יש להם רעיון והם רוצים שותפים לפתח וליזום אותו, זה המקום שלהם. כל אחת ואחד יכולות להירשם ולארח בכנס את המבקרים.

ולמבקרים שבינינו, אנו נוכל לרכוש ידע וכלים שיעוברו בעיקר דרך סדנאות מעשיות, ונוכל להיחשף ולהתחיל לקחת חלק ביוזמות לשינוי חברתי.

אפשר לכתוב כאן עוד ועוד על החשיבות האדירה של הכנס, אבל נראה לי שהבנתם כבר בעצמכם, אז הנה, תמשיכו מכאן לבד (ובקבוצות כמובן):


קול קורא/ת לכנס לשינוי חברתי



מארה יעבץ מבית היוצרים נהריה ועורכת קול יוצר באירוע סלאם פואטרי נוער



אז מה מחכה לנו?

מחנה פסח! - מחנות פסח משוגעים במהלך כל השבוע הבא!

  • מחנות פסח מקומיים בבתי היוצרים: 29-30.3.
  • מחנה אומנויות ז'-ט': 29-30.3.
  • מחנה אומנויות י'-י"ב: 31.3-2.4.

"עלהבמה" - ערבי עלהבמה בבתי היוצרים, ערב הצגת תהליכי היצירה של קבוצות בתי היוצרים בעיר.




"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.

זו הבמה שלכם!

כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.

אז למה אתם מחכים?  






כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com


עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, מארה יעבץ, מאיה לוי.

יום ראשון, 1 במרץ 2015

גיליון פברואר 2015










דבר המערכת

שלום חברות וחברים.


 החודש הקצר בשנה הסתיים מוקדם מדי, כך שאנו מפרסמים את המהדורה באיחור. אך גם בחודש קצר עיסוקינו ארוכים ורבים הם. סיימנו בחטיבות ובתיכונים את המחצית הראשונה של השנה, ומחכים כבר בקוצר רוח לסיים גם את זו. (לו רק יכולנו "לקפוץ" ישר לחופש הגדול) אנו בפתחה של מחצית חדשה ועמוסה באינסוף של מבחנים, עבודות, פרויקטים, בגרויות ומה לא; ועלינו לאזור כוחות כדי לצלוח את השנה.

יחד עם זאת, גם בתנועה אנו נכנסים לתהליך אינטנסיבי. מתכוננים לעדלאידע או לפעילויות השונות בערים, עוברים תהליכי יצירה לאירוע ה"עלהבמה" בבתי היוצרים וכבר מתחילים לראות את מחנה פסח באופק.
העיסוקים השונים שלנו מתנגשים לעיתים זה בזה בחיי היומיום, וזו כלל לא משימה קלה להתמודד איתה.

ובנימה אחרת, מתחילים להתכונן לגיליון פורים חגיגי! בשבועות הקרובים אנו רוצים לשמוע על התהליכים שאתם עוברים. כתבו לנו על ההכנות לפורים, ספרו על תהליך היצירה שלכם לעלהבמה, שתפו אותנו בערב הבנות שהיה לכן בעיר. ושלחו תמונות של הכל. הרבה תמונות.
מעבר לזה, יש כמה ארועים מדהימים שקרו לאחרונה שקצת פספסנו את הסיקור שלהם: תערוכת בין השורות בראשון לציון, על הבמה בכפר יונה וערב בנות בירושליים. אנחנו מקווים לפרסם כתבות מפורטות יותר בגיליון הבא, אך לשם כך אנחנו זקוקים לעזרתכם-כתבו לנו על הארועים בבתי היוצרים שלכם, על הדברים שאתם נמצאים בהם... אנחנו רוצים לשמוע ולפרסם את זה, ואנחנו לא יכולים להגיע אליכם לבד. 

צור ניצור!





המורה שאני לא רוצה להיות/שרה פליביני



קוראים לי שרה פליביני, אני בת 17 וחצי מטבריה, אני תלמידת כיתה י״ב בבית הספר הרב תחומי עמל נופרים בגליל.

בעוד כחצי שנה אצא לשנת שרות בה אתנדב ואחיה חיי קומונה במסגרת ״תנועת תרבות״ התנועה שבה אני חניכה-מדריכה.

החלום שלי הוא להיות מורה, חלום קצת מוזר אבל אני חושבת שזה מקצוע מדהים. 
את הפוסט הזה אני כותבת כדי לספר לכם איזה מורה אני *לא* רוצה להיות.

#המורה שאני לא רוצה להיות- מלמדת אותי מתחילת כיתה י״א ומשפילה אותי מול כל הכיתה ולפעמים פנים מול פנים.
#המורה שאני לא רוצה להיות- קוראת לי ״ג׳וק״, ״כלום ושום דבר״ וטוענת שגם אם אפנה ליועצת זו מילה שלי נגד מילה שלה.
#המורה שאני לא רוצה להיות- היא מורה שטוענת שאני נהנת להרגיש מסכנה ובנוסף היא מאיימת שתתבע אותי על הוצאת דיבה.
#המורה שאני לא רוצה להיות- בדתה סיפור על כך שאני נוטלת כדורי הרגעה כדי להתמודד עם השיעורים שלה, יתרה מזאת היא מוציאה אותי משיעורים בטענה שעשיתי דברים שהכיתה ראתה שלא עשיתי דבר.
#המורה שלי לא רוצה להיות- טוענת שאני משקרת וגורמת לממונים עליה להאמין לה .

#הממונים עליה שאני לא רוצה שיהיו ממונים עליי- אלו אנשים שמסתכלים על ילדה רצוצה ואומרים לה שהיא מפרשת את הדברים לא נכון ושהרגישות שלה היא הדבר הבעייתי בסיפור ולא המורה
[למרות שכולנו יודעים שאמירות כמו ״ג׳וק״ ומילות גנאי אחרות אלו אמירות שלא משתמעות לשתי פנים]
אלו ממונים שטוענים שמכירים את המורה כבר שנים ואין שום סיכוי שהיא תשקר
ושגם אם היו הוכחות לכך שהיא קראה לי ג׳וק וטענה שאני כלום ושום דבר היא לא הייתה מפוטרת.

המורה שכן הייתי רוצה להיות- זוהי שמכבדת תלמידים ולא דורכת עליהם, זוהי מורה שלא משקרת ולא מקטינה תלמידים כדי להוכיח את מעמדה.
אני רוצה להיות מורה כי אני מאמינה בנוער שלנו ואני רוצה להעריך כל תלמיד ותלמיד כאדם מיוחד ולא רק על סמך גליון הציונים שלו.

המורה שאני רוצה להיות שונה לגמרי מהמורה שמלמדת אותי כבר שנה וחצי ותמשיך ללמד אותי רק כי בית הספר לא מספק לי ביטחון ולא מתעניין בסבל שלי.




ולפעמים
במרחבים הפתוחים
מחוץ למרכז הסואן
אפשר להתעורר מציוצי ציפורים
ולהסתנוור מאור שמש הבוקר
החודר בין התריסים.

לפעמים
קצת מחוץ לגוש דן
אפשר להירדם תחת מעטה הכוכבים
ולשמוע שירי ערש שהתנים מייללים.
אפשר להתרחק

מרעש המכוניות והרחובות הגדולים,
ואפשר לקחת הפסקה
אפילו רק לרגע
לנשימה קצרה של המרחב
שלא קיים
כשחיים בגוש דן.

וברגעים אלה,
כששותים קפה אל מול הרי גולן
או תה מול נוף מדבר יהודה,
במקום עוד פחית קולה
לנוף תחנת האוטובוס בז'בוטינסקי,
רק אז,
ניתן ללגום בשקיקה
מספל רותח
עד הטיפה האחרונה.
ואיתה
לשתות כמה שניתן את הנוף
שהלוואי ויכולת לקרוא לו
נוף ילדותך.
ולנסות להרוות את צמאונך
לתמונה של חיים אחרים
שהיו יכולים להיות לך
ואולי עדיין יכולים.

וכשאתה נמצא שם
נושם אוויר הרים צלול כיין
ונוצר כל פיקסל שרואות עינייך,
אתה רואה חיים אחרים
של אדם אחר
ממש כמוך
ותוהה
איך אפשר לחיות חיים
כל כך שונים
כל כך יפים
כל כך שקטים
רק כמה קילומטרים
מגוש דן.





על סמינר חתימה / עלינה גולדין


לפני כשלושה שבועות, ממש בתחילת חודש פברואר, התכנסנו חניכי וחניכות שכבת י"ב בכל הארץ, ביחד עם המדריכים שלנו וצוות הלוגיסטיקה לסמינר חתימה. בסמינר החתימה - כפי שמשתמע מהשם, חותמים הי"בניקים שמעוניינים לצאת לש"ש על טופס דחיית שירות שמועבר לצה"ל.
אבל סמינר החתימה הוא גם הרבה יותר מזה - הוא רגע השיא של תהליך בירור והחלטה לגבי המשך הדרך (עבור חניכי תנועת הנוער) או תחילת הדרך (עבור המצטרפים החדשים) בתנועת תרבות. הוא גם חלק מבנייתו ועיצובו של הגרעין שלי, שאמנם אני לא יודעת איפה בדיוק בארץ אעשה ש"ש, אבל אני יודעת כמעט בוודאות עם מי אני הולכת לעשות אותה, וזה הרבה יותר חשוב.
אני בתנועה מאז כיתה ט', כשאחד הש"ש בעפולה נכנס בהתלהבות לכיתה שלי וסיפר על משהו גדול, חברתי ענק, שהולך להשפיע על כולם. משהו מגניב. כשהגעתי לפעולה של המשהו המגניב הזה, הוא סיפר לי שגם אפשר לעשות בו שנת שירות, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני אעשה שנת שירות בתנועת תרבות, כי חשוב לי לעשות שנת שירות, והתנועה נשמעת מגניבה למדי.
ימים רבים עברו מאז כיתה ט'. קבוצות שהתפרקו, עומס בלימודים, הדרכות, קבוצות חדשות, הקמת קול יוצר, מסע עלייה, פסטיבל כפיים, החלוץ… והנה אני נוסעת בהתרגשות לסמינר החתימה, פוגשת כמעט לראשונה את הגרעין שלי במלואו וצוללת ביחד איתם למשמעויות האישיות והקבוצתיות של שנת השירות, של החברות בתנועה, של השותפות שאנחנו בוחרים ובוחרות לקחת על עצמנו.
חברים וחברות יקרים, אני מתרגשת מהסיכוי להמשיך ולהקים איתכם וביחד עם שותפיי לגרעין את התנועה שלנו. אני מאחלת לכולנו תהליכים משמעותיים עם הקבוצות והגרעינים שלנו, ושנמשיך להפגש בבתי היוצרים ולבנות אותם, וליצור ביחד.









אני רוצה לדבר רגע על היפים / מאיה לוי

כשהייתי בת 13, גילויי המוזיקליים הובילו אותי לגילוי ההיפים:
אי-אז באמריקה של סוף השנות השישים, שיא המלחמה בויאטנם. התנועה לזכויות האדם הולכת ומתעצמת מיום ליום, ויש אווירה של מהפכה באוויר שמוציאה את הצעירים לרחובות, לעשות אמנות ולהפיץ אהבה.


היום אני הרבה יותר ביקורתית, אבל אז הייתי בטוחה שנולדתי בעשור הלא נכון. כל כך משך אותי הרעיון הזה של חבורה של אינדיבידואלים שהם גם קבוצה מגובשת ומאוחדת, שחולמים, משנים ויוצרים ביחד, בניגוד לכל מה שהחברה מכתיבה – שרק החזק שורד. אבל לבד לא יכולתי לעשות כלום, אז עם הזמן פשוט זנחתי את הרעיון, ממש כמו הדעיכה של ילדי הפרחים. להיפים האלה היה גם שיר שמאוד הזדהיתי איתו – I'd Love to Change the World. השיר מדבר על חוסר הצדק בחברה ועל אי היכולת לעשות דבר מולו, ולכן גם האדישות כלפיו.

השנה, כמעט כל השכבה שלי התעניינה בשנות שירות ומכינות שונות, כי זה הקונצנזוס בביה"ס שלי. אותי זה לא עניין – מסלול החיים שתכננתי לעצמי מעולם לא כלל שנת שירות. אבל בנובמבר האחרון נכנעתי קצת ללחץ חברתי של חברות, ויצאתי לסמינר הפתיחה של תהליך שנת השירות בתנועה, סתם כדי להיות איתן ולהתרשם מהתנועה.

במהלך הסמינר למדנו בקבוצות על התרבות הא-פוליטית שהתפתחה פה לאחר רצח רבין. בתור ספקנית גדולה, היה לי קשה מאוד עם האמירה של הסמינר שהכל פוליטי, וחזרתי הביתה עם רגשות מעורבים כלפי התנועה. מצד אחד, האנשים המדהימים שהכרתי במהלך הסמינר והאווירה המדהימה שהיתה שם קראו לי להישאר. ומצד שני, לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם כל השאלות ועם הספק שהסמינר עורר בי לגבי כל העולם שבניתי בקפידה כדי להימלט מהעולם הקודר שבחוץ. ובכל זאת החלטתי לחזור. באתי לעוד פעולות ולעוד סמינרים, פגשתי עוד ועוד אנשים מדהימים שהתגבשו בינתיים לגרעין נתניה (אימפריה!), וביחד למדנו והתעמקנו בעוד נושאים טעונים בחברה המערבית כיום, והתעוררו בי עוד ועוד שאלות – ובכל זאת, הספק לא הרג אותי.

ואז בא הרגע הגדול, בסופו של סמינר החתימה, שהוא בעצם רק ההתחלה. התלבטתי הרבה בעניין בגלל כל מיני שיקולים, בעיקר צבאיים. אבל בכל זאת החלטתי לחתום, כי עד עכשיו פשוט נהניתי, ואם אני נהנית, אז למה לא? זה הרי מה שרציתי מאז כיתה ח' – להיות אינדיבידואלית, אבל גם להיות חלק מקבוצה מגובשת ומאוחדת, שחולמת ויוצרת שינוי ביחד, בניגוד לכל הכתבות החברה.

חתמתי בתקווה שעם הזמן תימצאנה לשאלות ששאלנו גם תשובות, שהמעגלים של התנועה רק ילכו ויתרחבו ויגיעו ליותר אנשים שיהיו מעוניינים בשינוי שאנחנו מחפשים ביחד.  חתמתי, כי בניגוד לשיר ההוא שאהבתי בכיתה ח' – אני לא אשאר אדישה מול חוסר הצדק בחברה בה אני חיה, ולא אשאיר את הטיפול בו לאף אחד שהוא לא אני. חתמתי, כי האדישות היא פריווילגיה שאין לאף אחד ואחת מאיתנו.








אז מה מחכה לנו?

"על הבמה"- חג היצירה החורפי יגיע לבתי היוצרים בחודשי פברואר-מרץ.

עדלאידע ואירועי פורים - חגיגות פורים השונות יתקיימו בבתי היוצרים ברחבי הארץ.









"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.

זו הבמה שלכם!

כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.

אז למה אתם מחכים?  






כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com


עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, מארה רנוב יעבץ, מאיה לוי, בלה ליטבק, מיכל דיוקמן.