דבר המערכת
שלום חברות וחברים.
החודש הקצר בשנה הסתיים מוקדם מדי, כך שאנו מפרסמים את המהדורה באיחור. אך גם בחודש קצר עיסוקינו ארוכים ורבים הם. סיימנו בחטיבות ובתיכונים את המחצית הראשונה של השנה, ומחכים כבר בקוצר רוח לסיים גם את זו. (לו רק יכולנו "לקפוץ" ישר לחופש הגדול) אנו בפתחה של מחצית חדשה ועמוסה באינסוף של מבחנים, עבודות, פרויקטים, בגרויות ומה לא; ועלינו לאזור כוחות כדי לצלוח את השנה.
יחד עם זאת, גם בתנועה אנו נכנסים לתהליך אינטנסיבי. מתכוננים לעדלאידע או לפעילויות השונות בערים, עוברים תהליכי יצירה לאירוע ה"עלהבמה" בבתי היוצרים וכבר מתחילים לראות את מחנה פסח באופק.
העיסוקים השונים שלנו מתנגשים לעיתים זה בזה בחיי היומיום, וזו כלל לא משימה קלה להתמודד איתה.
ובנימה אחרת, מתחילים להתכונן לגיליון פורים חגיגי! בשבועות הקרובים אנו רוצים לשמוע על התהליכים שאתם עוברים. כתבו לנו על ההכנות לפורים, ספרו על תהליך היצירה שלכם לעלהבמה, שתפו אותנו בערב הבנות שהיה לכן בעיר. ושלחו תמונות של הכל. הרבה תמונות.
מעבר לזה, יש כמה ארועים מדהימים שקרו לאחרונה שקצת פספסנו את הסיקור שלהם: תערוכת בין השורות בראשון לציון, על הבמה בכפר יונה וערב בנות בירושליים. אנחנו מקווים לפרסם כתבות מפורטות יותר בגיליון הבא, אך לשם כך אנחנו זקוקים לעזרתכם-כתבו לנו על הארועים בבתי היוצרים שלכם, על הדברים שאתם נמצאים בהם... אנחנו רוצים לשמוע ולפרסם את זה, ואנחנו לא יכולים להגיע אליכם לבד.
מעבר לזה, יש כמה ארועים מדהימים שקרו לאחרונה שקצת פספסנו את הסיקור שלהם: תערוכת בין השורות בראשון לציון, על הבמה בכפר יונה וערב בנות בירושליים. אנחנו מקווים לפרסם כתבות מפורטות יותר בגיליון הבא, אך לשם כך אנחנו זקוקים לעזרתכם-כתבו לנו על הארועים בבתי היוצרים שלכם, על הדברים שאתם נמצאים בהם... אנחנו רוצים לשמוע ולפרסם את זה, ואנחנו לא יכולים להגיע אליכם לבד.
צור ניצור!
המורה שאני לא רוצה להיות/שרה פליביני
קוראים לי שרה פליביני, אני בת 17 וחצי מטבריה, אני תלמידת כיתה י״ב בבית הספר הרב תחומי עמל נופרים בגליל.
בעוד כחצי שנה אצא לשנת שרות בה אתנדב ואחיה חיי קומונה במסגרת ״תנועת תרבות״ התנועה שבה אני חניכה-מדריכה.
החלום שלי הוא להיות מורה, חלום קצת מוזר אבל אני חושבת שזה מקצוע מדהים.
את הפוסט הזה אני כותבת כדי לספר לכם איזה מורה אני *לא* רוצה להיות.
#המורה שאני לא רוצה להיות- מלמדת אותי מתחילת כיתה י״א ומשפילה אותי מול כל הכיתה ולפעמים פנים מול פנים.
#המורה שאני לא רוצה להיות- קוראת לי ״ג׳וק״, ״כלום ושום דבר״ וטוענת שגם אם אפנה ליועצת זו מילה שלי נגד מילה שלה.
#המורה שאני לא רוצה להיות- היא מורה שטוענת שאני נהנת להרגיש מסכנה ובנוסף היא מאיימת שתתבע אותי על הוצאת דיבה.
#המורה שאני לא רוצה להיות- בדתה סיפור על כך שאני נוטלת כדורי הרגעה כדי להתמודד עם השיעורים שלה, יתרה מזאת היא מוציאה אותי משיעורים בטענה שעשיתי דברים שהכיתה ראתה שלא עשיתי דבר.
#המורה שלי לא רוצה להיות- טוענת שאני משקרת וגורמת לממונים עליה להאמין לה .
#הממונים עליה שאני לא רוצה שיהיו ממונים עליי- אלו אנשים שמסתכלים על ילדה רצוצה ואומרים לה שהיא מפרשת את הדברים לא נכון ושהרגישות שלה היא הדבר הבעייתי בסיפור ולא המורה
[למרות שכולנו יודעים שאמירות כמו ״ג׳וק״ ומילות גנאי אחרות אלו אמירות שלא משתמעות לשתי פנים]
אלו ממונים שטוענים שמכירים את המורה כבר שנים ואין שום סיכוי שהיא תשקר
ושגם אם היו הוכחות לכך שהיא קראה לי ג׳וק וטענה שאני כלום ושום דבר היא לא הייתה מפוטרת.
המורה שכן הייתי רוצה להיות- זוהי שמכבדת תלמידים ולא דורכת עליהם, זוהי מורה שלא משקרת ולא מקטינה תלמידים כדי להוכיח את מעמדה.
אני רוצה להיות מורה כי אני מאמינה בנוער שלנו ואני רוצה להעריך כל תלמיד ותלמיד כאדם מיוחד ולא רק על סמך גליון הציונים שלו.
המורה שאני רוצה להיות שונה לגמרי מהמורה שמלמדת אותי כבר שנה וחצי ותמשיך ללמד אותי רק כי בית הספר לא מספק לי ביטחון ולא מתעניין בסבל שלי.
ולפעמים
במרחבים הפתוחים
מחוץ למרכז הסואן
אפשר להתעורר מציוצי ציפורים
ולהסתנוור מאור שמש הבוקר
החודר בין התריסים.
לפעמים
קצת מחוץ לגוש דן
אפשר להירדם תחת מעטה הכוכבים
ולשמוע שירי ערש שהתנים מייללים.
אפשר להתרחק
מרעש המכוניות והרחובות הגדולים,
ואפשר לקחת הפסקה
אפילו רק לרגע
לנשימה קצרה של המרחב
שלא קיים
כשחיים בגוש דן.
וברגעים אלה,
כששותים קפה אל מול הרי גולן
או תה מול נוף מדבר יהודה,
במקום עוד פחית קולה
לנוף תחנת האוטובוס בז'בוטינסקי,
רק אז,
ניתן ללגום בשקיקה
מספל רותח
עד הטיפה האחרונה.
ואיתה
לשתות כמה שניתן את הנוף
שהלוואי ויכולת לקרוא לו
נוף ילדותך.
ולנסות להרוות את צמאונך
לתמונה של חיים אחרים
שהיו יכולים להיות לך
ואולי עדיין יכולים.
וכשאתה נמצא שם
נושם אוויר הרים צלול כיין
ונוצר כל פיקסל שרואות עינייך,
אתה רואה חיים אחרים
של אדם אחר
ממש כמוך
ותוהה
איך אפשר לחיות חיים
כל כך שונים
כל כך יפים
כל כך שקטים
רק כמה קילומטרים
מגוש דן.
על סמינר חתימה / עלינה גולדין
לפני כשלושה שבועות, ממש בתחילת חודש פברואר, התכנסנו חניכי וחניכות שכבת י"ב בכל הארץ, ביחד עם המדריכים שלנו וצוות הלוגיסטיקה לסמינר חתימה. בסמינר החתימה - כפי שמשתמע מהשם, חותמים הי"בניקים שמעוניינים לצאת לש"ש על טופס דחיית שירות שמועבר לצה"ל.
אבל סמינר החתימה הוא גם הרבה יותר מזה - הוא רגע השיא של תהליך בירור והחלטה לגבי המשך הדרך (עבור חניכי תנועת הנוער) או תחילת הדרך (עבור המצטרפים החדשים) בתנועת תרבות. הוא גם חלק מבנייתו ועיצובו של הגרעין שלי, שאמנם אני לא יודעת איפה בדיוק בארץ אעשה ש"ש, אבל אני יודעת כמעט בוודאות עם מי אני הולכת לעשות אותה, וזה הרבה יותר חשוב.
אני בתנועה מאז כיתה ט', כשאחד הש"ש בעפולה נכנס בהתלהבות לכיתה שלי וסיפר על משהו גדול, חברתי ענק, שהולך להשפיע על כולם. משהו מגניב. כשהגעתי לפעולה של המשהו המגניב הזה, הוא סיפר לי שגם אפשר לעשות בו שנת שירות, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני אעשה שנת שירות בתנועת תרבות, כי חשוב לי לעשות שנת שירות, והתנועה נשמעת מגניבה למדי.
ימים רבים עברו מאז כיתה ט'. קבוצות שהתפרקו, עומס בלימודים, הדרכות, קבוצות חדשות, הקמת קול יוצר, מסע עלייה, פסטיבל כפיים, החלוץ… והנה אני נוסעת בהתרגשות לסמינר החתימה, פוגשת כמעט לראשונה את הגרעין שלי במלואו וצוללת ביחד איתם למשמעויות האישיות והקבוצתיות של שנת השירות, של החברות בתנועה, של השותפות שאנחנו בוחרים ובוחרות לקחת על עצמנו.
חברים וחברות יקרים, אני מתרגשת מהסיכוי להמשיך ולהקים איתכם וביחד עם שותפיי לגרעין את התנועה שלנו. אני מאחלת לכולנו תהליכים משמעותיים עם הקבוצות והגרעינים שלנו, ושנמשיך להפגש בבתי היוצרים ולבנות אותם, וליצור ביחד.
אני רוצה לדבר רגע על היפים / מאיה לוי
כשהייתי בת 13, גילויי המוזיקליים הובילו
אותי לגילוי ההיפים:
אי-אז באמריקה של סוף השנות השישים, שיא המלחמה בויאטנם. התנועה לזכויות האדם הולכת
ומתעצמת מיום ליום, ויש אווירה של מהפכה באוויר שמוציאה את הצעירים לרחובות, לעשות
אמנות ולהפיץ אהבה.
היום אני הרבה יותר ביקורתית, אבל אז הייתי
בטוחה שנולדתי בעשור הלא נכון. כל כך משך אותי הרעיון הזה של חבורה של אינדיבידואלים
שהם גם קבוצה מגובשת ומאוחדת, שחולמים, משנים ויוצרים ביחד, בניגוד לכל מה שהחברה מכתיבה
– שרק החזק שורד. אבל לבד לא יכולתי לעשות כלום, אז עם הזמן פשוט זנחתי את הרעיון,
ממש כמו הדעיכה של ילדי הפרחים. להיפים האלה היה גם שיר שמאוד הזדהיתי איתו – I'd Love to Change the World. השיר מדבר על חוסר הצדק
בחברה ועל אי היכולת לעשות דבר מולו, ולכן גם האדישות כלפיו.
השנה, כמעט כל השכבה שלי התעניינה בשנות
שירות ומכינות שונות, כי זה הקונצנזוס בביה"ס שלי. אותי זה לא עניין – מסלול החיים
שתכננתי לעצמי מעולם לא כלל שנת שירות. אבל בנובמבר האחרון נכנעתי קצת ללחץ חברתי
של חברות, ויצאתי לסמינר הפתיחה של תהליך שנת השירות בתנועה, סתם כדי להיות איתן ולהתרשם
מהתנועה.
במהלך הסמינר למדנו בקבוצות על התרבות הא-פוליטית
שהתפתחה פה לאחר רצח רבין. בתור ספקנית גדולה, היה לי קשה מאוד עם האמירה של הסמינר
שהכל פוליטי, וחזרתי הביתה עם רגשות מעורבים כלפי התנועה. מצד אחד, האנשים המדהימים
שהכרתי במהלך הסמינר והאווירה המדהימה שהיתה שם קראו לי להישאר. ומצד שני, לא הייתי
בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם כל השאלות ועם הספק שהסמינר עורר בי לגבי כל העולם שבניתי
בקפידה כדי להימלט מהעולם הקודר שבחוץ. ובכל זאת החלטתי לחזור. באתי לעוד פעולות ולעוד
סמינרים, פגשתי עוד ועוד אנשים מדהימים שהתגבשו בינתיים לגרעין נתניה (אימפריה!), וביחד
למדנו והתעמקנו בעוד נושאים טעונים בחברה המערבית כיום, והתעוררו בי עוד ועוד שאלות
– ובכל זאת, הספק לא הרג אותי.
ואז בא הרגע הגדול, בסופו של סמינר החתימה,
שהוא בעצם רק ההתחלה. התלבטתי הרבה בעניין בגלל כל מיני שיקולים, בעיקר צבאיים. אבל
בכל זאת החלטתי לחתום, כי עד עכשיו פשוט נהניתי, ואם אני נהנית, אז למה לא? זה הרי
מה שרציתי מאז כיתה ח' – להיות אינדיבידואלית, אבל גם להיות חלק מקבוצה מגובשת ומאוחדת,
שחולמת ויוצרת שינוי ביחד, בניגוד לכל הכתבות החברה.
חתמתי בתקווה שעם הזמן תימצאנה לשאלות ששאלנו
גם תשובות, שהמעגלים של התנועה רק ילכו ויתרחבו ויגיעו ליותר אנשים שיהיו מעוניינים
בשינוי שאנחנו מחפשים ביחד. חתמתי, כי בניגוד
לשיר ההוא שאהבתי בכיתה ח' – אני לא אשאר אדישה מול חוסר הצדק בחברה בה אני חיה, ולא
אשאיר את הטיפול בו לאף אחד שהוא לא אני. חתמתי, כי האדישות היא פריווילגיה שאין לאף
אחד ואחת מאיתנו.
אז מה מחכה לנו?
אז מה מחכה לנו?
"על הבמה"- חג היצירה החורפי יגיע לבתי היוצרים בחודשי פברואר-מרץ.
עדלאידע ואירועי פורים - חגיגות פורים השונות יתקיימו בבתי היוצרים ברחבי הארץ.
"קול יוצר" הוא עיתון לנוער בתנועת תרבות שנועד לשמש במה לכל החניכים מרחבי הארץ ולקשר בין כל בתי היוצרים.
זו הבמה שלכם!
כל דבר שאתם רוצים לפרסם ולשתף עם שאר השותפים שלכם בתנועה - זה המקום. השיתוף בינינו הוא כלי אדיר, כלי שנוכל להשתמש בו כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.
אז למה אתם מחכים?
כתבו לנו! אתם מוזמנים לשלוח כתבות ויצירות למייל שלנו ואנו נדאג לפרסם אותן בהקדם האפשרי. ליצירת קשר: noar.tarbut@gmail.com
עורכים: עלינה גולדין, ליאור ויינר, מארה רנוב יעבץ, מאיה לוי, בלה ליטבק, מיכל דיוקמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה